אלבום תמונות
קיבלתי אתכם צוות פרוע מלא שמחת חיים וטרוף כזה שקיים רק אצל אותם נדירים בעולם הזה בו אנו חיים. נתנו לי שדה רך, בתולי, טהור. נתנו לי ביד חופן זרעים, שנראה כאילו לעולם לא יהפכו לפרחים ואמרו לי: "הפוך אותם לפרחים!" הפוך אותם לאנשים - ללוחמים שיהיו שקולים אך לא חלביים, שיהיו מעזים אך לא פראיים. הכל נראה לי כל כך לא אפשרי, כל כך רחוק, קשה ומייגע. התחלתי במלאכה והזיעה הייתה רבה, כשכאב לכם - כאב לי, כשחייכתם התמלאתי באושר פנימי, שלא העזתי להראות שמא תתרככו לי פתאום. כשהתגעגעתם התגעגעתי איתכם, וכשיצאתם שבת התגעגעתי אליכם. נתתי לכם את כולי עד הטיפה האחרונה, אבל ידעתי בתוך תוכי ידעתי, שהכל לא לחינם, ידעתי שמה שאני עושה פה מעטים האנשים שזוכים לעשות: עיצוב אישיות של קבוצת אנשים, שייתנו את חייהם אחד למען השני וכולם למען המדינה. שיעמדו במצבים שרק המיוחדים שבנו היו שורדים בהם.
ביום שישי אחד הייתה לנו שיחת מחלקה. ביקשתם לדבר על מוות, על להרוג, על ליטול חייו של אדם אחר ועל למות, על ההרגשה... ניסיתם לשאול איך זה? מה מרגישים?... אחת השיחות הקשות שהיו לי בחיים. לא ידעתי מה לומר, איך לענות? איך להתמודד עם המילה הזו "מוות". שבוע אחרי, אתם זוכרים, נהרג זאב ברנט, אחד החברים הטובים שלי, כשהביפר צפצף לי שם בסנור, ונכתבה ההודעה "זאב פצוע קשה, צור קשר". ידעתי, ידעתי, שזאת ההתמודדות הראשונה שלי עם הדבר הזה, שקוראים לו "מוות". קראתי לכם אליי, ישבנו באוהל ותוך כדי שיחה, כשאני מסביר לכם, שיום לפני הייתי איתו במוצב בלבנון בבופור ועל אותו ג'יפ, שהוא עלה גם אני הייתי צריך להיות ובמקרה יצאתי עם מסוק, שנחת בבופור.
קיבלתי עוד הודעה בביפר, ובלי לקרוא בכלל מה כתוב הדמעות שטפו אותי בפעם הראשונה בחיים הרגשתי אבוד, הרגשתי, שהכל נופל והחיים פשוט נגמרים. בפעם הראשונה שאתם הצוות שלי, שהייתי אמור להפגין בפניו עוצמה, חוזק, שיקול דעת, אמינות וכו' רואים אותי בוכה, פשוט בוכה. הדמעות זלגו והאדמה, שמתחת לרגליי ספגה אותן וידעתי, שאותן דמעות הן חלק מהדברים שעליהם תגדלו, תתעצמו, תתחשלו ותהיו פרחים, שיצאו מהזרעים, שאותם השקיתי גם באותן דמעות, גם באותו כאב. הגענו לרגע הגדול, שבו אתם כבר גדולים, ואתם כמעט פרחים. הרגע, שאני ואתם עולים לדבר הגדול הזה - למטוס - וקופצים ומרגישים כמו מלכי עולם - רגע השיא בחייו של כל צנחן. שם בתל נוף על מסלול ההמראה של המטוס ריכזתי אתכם והסברתי:
"פחד הוא דבר טבעי, פחד הוא דבר מטורף, שיכול לכפות את עצמו על כל אחד מכם מתי שהוא רק יחליט. אני מצפה מכם, שתהיו יותר מטורפים ממנו, שתילחמו בו ושתתגברו עליו ותוכיחו לו שאתם פה החזקים ולא הוא, שדמכם הוא דם לוחמים ולא דם של מוגי לב. אל תעשו לי בושות. ניפגש באדמה. עלו והצליחו."
אני לא אשכח את המילים הללו לעולם, כי זה בעצם ה"אני מאמין" שלי בחיים בכלל, ואני מקווה שבסוף יהיה גם שלכם.
כשהגענו אל האדמה אספנו את המצנחים וישבנו. הסתכלתי לכם בעיניים וראיתי וידעתי באותו יום ידעתי: גידלתי פה שמונה עשר פרחי בר מדהימים ביופיים ובמיוחדות שלהם, ביכולות המדהימות שלהם, והתמלאתי סיפוק. באותו שבוע נפרדו דרכינו: אני לקורס קצינים ואתם להמשך המסלול וידעתי שאתם, אתם הפרחים שלי לנצח נצחים. אבל השארתי אתכם לבד ועל זה לא אסלח לעצמי לעולם.
במסיבת הפרידה השמעתם שני שירים שידעתם שאני אוהב: SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND" PINK FLOYD" ופרחי הבר של הזמרת ההיא ששכחתי את שמה אבל את שורות השיר לא אשכח לעולם: "בקצה השמים ובסוף המדבר יש מקום קטן עלוב ומשוגע מקום רחוק מקום בלי דאגה... אסור לקטוף את פרחי הבר ודואג ודואב נורא".
השבוע פתחתי את העיתון וראיתי את הפרצופים שלכם מלאי כאב דמעות וייסורים, וידעתי שקטפו לי את אחד הפרחים שלי. כאב וזעם הציפו אותי: כאב - על האבדן, זעם - על עצמי, שהשארתי אתכם לבד.
אולי אם הייתי מסיים את המלאכה ומסביר לכם שלכל טירוף, לכל העזה יש קו אדום, הקו שממנו מתחיל הרצון העז לחיות - הרצון שאותו אסור לכם לשכוח. אולי אז לא הייתם משחקים את המשחק המטומטם הזה: "משחק איציק", שהספיקה לי הפעם היחידה ששיחקתי אותו להבין שזה לא משהו ששייך לעולם שלי, לעולם שלכם.
יום לפני שמעתי על ההיתקלות בלבנון ועל ההתנהגות של עופר וידעתי.
ככה חינכתי אותו, אותם, את הפרחים שלי והייתי גאה אבל למה למה יום אחרי זה היה צריך לבוא?!
כאביי וייסוריי נובעים עכשיו ממקומות שאנשים לא מכירים.
אני מרכין ראש כשאני נזכר ברגע שעזבתי אתכם ובחרתי בדרך שבה הלכתי. אני מתבייש על כך שאפילו בהלוויה לא הייתי למרות חסר היכולת ולמרות הכל אני מתבייש, כי אתכם תמיד לימדתי: "אין לא יכול, יש לא רוצה!". נכון, אולי לא רציתי, אולי פחדתי לראות אתכם במצב כזה, אבל חשוב לי שתדעו - אני כואב אתכם, אני אוהב אתכם. המחיר הוא כבד ולמרות הכל, אנחנו - אתם - חייבים להפנות פניכם לעתיד ולהמשיך.
דודו