קורות חיים
בנם של אורלי ומאיר. נולד ביום י"ט בחשוון תשס"ג (24.10.2002) באשדוד. הילד השני מתוך שלושה ילדים במשפחה. אח של ענבל ונדב.
גדל והתחנך באשדוד, שם למד בבית הספר היסודי "יצחק רבין" ובתיכון "מקיף י"א", שבו סיים מגמת ביולוגיה. הוא ניחן בקסם אישי, בחוכמה, ביופי ובחוש הומור והיה אהוב על חבריו ועל כל בני משפחתו.
מגיל צעיר התעניין באומנות והשתתף בתוכנית "מצוינות באומנות" בבית הספר, שבמסגרתה הפליא בציורים בצבעי שמן וברישומים בשחור-לבן. בנוסף, היה מוכשר במוזיקה וניגן בכלי נגינה רבים כמו טרומבון, מנדולינה וגיטרה. הוא אהב להאזין למוזיקה ישראלית, במיוחד של המוזיקאים אביתר בנאי ודודו טסה, וגם למוזיקה לועזית כמו של ה"Rolling Stones".
כבר כנער היה רגיש לזולת וחבר אמת, כפי שסיפר יהב חברו: "כשהיינו בכיתה ח', היו לי כל מיני בעיות ועניינים אישיים שהתקשיתי לפתור ושממש הטרידו אותי. איתמר, שגר ארבעים דקות נסיעה באוטובוס מבית הספר, הגיע במשך חודש, כל בוקר, לבית הספר בשעה שבע בבוקר - שעה לפני תחילת הלימודים - כדי לדבר איתי על העניינים האישיים שהעסיקו אותי, להקשיב לי, לתמוך בי ולייעץ לי... התמיכה שלו סייעה לי לעבור את אותו משבר בקלות יחסית".
איתמר היה פעיל כמש"צ (מדריך של"ח צעיר) ובמסגרת זו פיתח את כישורי המנהיגות שלו, הכיר חברים רבים ולמד לאהוב את הארץ באמצעות טיולים וטבילה במעיינותיה. הוא נהג לומר: "מהקוצים שבגופי אפשר להכין ערוגה של מטר על מטר, אבל הם הקוצים של מדינת ישראל".
כמי שחיבב את אומנויות הלחימה, הוא השתתף בחוג קרב מגע ושימש כעוזר מדריך קרב מגע. הייתה לו מודעות רבה לבריאות הגוף. הוא התאמן בחדר כושר והקפיד על תזונה בריאה.
כמו בשיר האהוב עליו "כוכב" (שכתב אסף אמדורסקי), איתמר נצץ למרחקים והגשים בחייו את השאיפה "תן את ימיך כמו טבעת יהלום". הוא אהב את החיים וחי אותם בביטחון; הוציא רישיון נהיגה מיד כשהותר לו חוקית; הקפיד על הופעה נאה ועל בגדים יפים ונהג לצאת לבילויים עם חבריו ועם זוגתו ליאור.
סיפר ארז חברו: "היינו עושים הכול ביחד, מתאמנים ביחד, טיולים, החלפת תלמידים בגרמניה, מש"צים... אחד הדברים שלמדתי ממנו ולקחתי לחיים הוא ללכת עם מה שאתה מאמין בו, ולעשות את זה בחיוך".
שרון חברו סיפר: "החיוך של איתמר היה מאיר כל מקום שאליו נכנס ונתן אווירה של חום... הוא היה קורע מצחוק, מספיקה מילה אחת שלו שגורמת לכולם פשוט לבכות מצחוק ולרומם את האווירה ברגע. הדבר שאני לקחתי מאיתמר זה פשוט לחיות בלי פחד, לחיות את הרגע ואיך שאני רוצה, בלי לחשוב מה חושבים או מה אומרים".
לאחר סיום התיכון ולפני גיוסו לצבא למד להיות מדריך כושר מוסמך מטעם "מכון וינגייט". במשך כשנתיים לפני גיוסו השתתף בתוכנית ISO של הכנה למיונים ליחידות קרביות שתרמה לפיתוח חוסנו הגופני והנפשי. וכך, הוא התמיד להתעורר בבקרים בשעה חמש ולעמוד באתגרים קשים לצד נערים שרובם גדולים ממנו. בתקופה זו גם עסק בגלישה ופקד את חוף ימה של אשדוד כמעט מדי יום.
ביום 4.4.2021 התגייס לצה"ל. שירת בחיל רגלים בגדוד 101 של חטיבת הצנחנים. קיבל על עצמו להיות חייל למופת והודיע למשפחתו ולחבריו: "אני הולך להתמקד בלהיות החייל הכי טוב בגדוד 101". הוא אכן עבר את המסלול בנחישות, יצא לקורס מ"כים (מפקדי כיתה) ובסיומו שימש כמ"כ טירונים ולאחר מכן כסמל מחלקה וכרס"פ (רב סמל פלוגתי). הוא אהב את השירות הצבאי וחש מחויבות עמוקה כלפיי חייליו.
לעצמו, כתב על דמות המפקד שהוא שואף להיות: "לא מוותר על אף חייל; לדעת לזהות את החלשים או חסרי המוטיבציה ולהרים אותם; לדאוג לכל עניין רפואי שיש; קודם כול החיילים; סטנדרט גבוה בהכול; כמה שפחות להנפיץ; לא לתת לפיקוד להשתלט עליי; להיות שם לא משנה מה; תמיד לדחוף קדימה; לעודד יוזמות; לא לפחד מגורמים גבוהים יותר".
והוא אכן מימש את החלטותיו. כמפקד, הכיר כל חייל ואת בעיותיו האישיות וסייע לחיילים שחוו קשיים. דרש מחייליו להתאמץ כדי להיות לוחמים טובים, וגם הוא התאמץ והמשיך באימוני הכושר שלו, בבסיס הצבאי וכשהגיע לחופשות בביתו.
סיפרה סרן נועה, מש"קית ת"ש (תנאי שירות) ששירתה עם איתמר: "בשבוע הראשון כשנקלטו החיילים ישבתי עם כל מחלקה בפלוגה ויידעתי את המפקדים בבעיות הת"ש של החיילים... ברוכים, היחיד שידע את שמות כל החיילים - וזה כבר ביום השני לקליטתם(!) - זכר את כל בעיות הת"ש של כל אחד מחייליו, ווידא איתי כי אכן אין משהו שאנו מפספסים... אמרתי לעצמי, 'כזאת מפקדת אני רוצה להיות. בדיוק כמוהו'.
מאז, הקשר בינינו הלך והתחזק... ברגעים קשים הוא היה לצידי והרים לי את הראש. תמיד הזכיר ללכת בראש זקוף. חתיך הורס, קורע מצחוק וטוב כל כך... כששמע שאני רוצה לצאת לקצונה ואני גבולית בזמנים של הריצה, מיד הודיע לי שהוא ואני יוצאים לרוץ למרות ש'אני לא סובל ריצות ומעדיף משקולות', כך אמר. יצאנו לרוץ, ויום למחרת דאג ששוב נצא לרוץ על אף שהיה גמור מעייפות. זה פשוט מתאר את הבן אדם שהוא, ואת מי שהיה עבורי, חבר אמיתי שרואה את האנשים שלו לפני הכול".
אלירן, פקוד שלו, סיפר: "הוא תמיד ידע מה לומר, שם לב לדקויות הכי קטנות באימון. כמפקד תמיד הסתכל על הפרטים הכי קטנים עד שעושים הכול מושלם. כמו שדחף אותי באימונים, הוא דחף את כל הצוות לרמה הכי גבוהה שיש. פשוט בן אדם זהב ובזכותו גם אני דוחף אנשים קדימה".
הערכים שאיתמר רכש בשירותו הצבאי הופנמו אצלו גם בחיי היומיום שלו מחוץ לצבא. אחותו סיפרה שהכיר חייל דתי עם אמונה גדולה, שגם כאשר ביצע פעולות פחות "נחשבות" כמו ניקיון הבא"ח, אמר "איזו זכות לנקות את הבסיס של צבא ההגנה לישראל". איתמר, שהשתומם תחילה מהתנהגות זו, החליט ליישמה גם בביתו: "כשההורים היו מבקשים מאיתנו לסדר את כל הבית... איתמר אמר לי ולנדב 'איזו זכות לסדר את הבית כמו שאימא ואבא ביקשו' או 'איזו זכות להשקות את הגינה בארץ ישראל'... בזכותו אימצתי את המנהג ואני חייבת לו המון תודה על היכולת להגיד 'איזו זכות' ברגעים קשים או מעצבנים, ולהצליח לעשות את הדברים בשמחה במקום בבאסה".
אהבת חייו הייתה בת זוגו, ליאור, איתה הוא ידע אהבת אמת. "אחרי כמעט שנה של זוגיות איתו", היא סיפרה, "היה לי מסע כומתה בסוף הטירונות ואיתמר היה בקורס מ"כים. לא ידעתי אם יצליח לבוא למסע לראות אותי מסיימת הכשרה.
בסוף המסע אני רואה אותו עומד שם עם המשפחה שלי. בדיעבד גיליתי שהוא בעצמו עשה 'מסע כומתה' בשביל להגיע לרגע הזה. אחרי לילה לבן של תרגולים מעייפים ומאמצים בשטח עם המחלקה שלו, הוא יצא מהשטח בשלוש לפנות בוקר לתחנת אוטובוס שהייתה במרחק שעה הליכה והחליף כמה אוטובוסים רק כדי שאני אוכל לראות אותו שם בסוף המסע".
בסתיו 2023 איתמר, שכבר היה חודש לפני חופשת השחרור שלו מהצבא, החל לתכנן את הטיול הגדול שלו, וכבר נקבע לו ריאיון לקורס מאבטחי מטוסים.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
באותה שבת שהה איתמר, ששימש כרב-סמל פלוגתי בבסיס ההדרכה של חטיבת הצנחנים, בבית חברתו, ולאחר שהחלו האזעקות נקרא לחזור לבסיס עם חייליו. הם הגיעו לשדרות ושם טיהרו את העיר ממחבלים, חילצו תושבים פצועים מבתיהם אל מרכזי טיפול ופינו אזרחים תחת אש פצמ״רים. חייליו שהיו עימו סיפרו שהוא שמר על אופטימיות והקרין תחושה שהכול נמצא תחת שליטה.
ביום ראשון 8 באוקטובר בבוקר, כשאיתמר עבר בין הנקודות השונות שבהן שהו חייליו, הוא נפצע אנושות מפגיעה ישירה של רקטה. הוא הובהל לבית החולים "ברזילי" באשקלון, אך נפטר על שולחן הניתוחים.
סמל ראשון יוסף איתמר ברוכים נפל בקרב ביום כ"ג בתשרי תשפ"ד 8.10.2023)). בן עשרים בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד. הותיר אחריו הורים, אחות ואח.
כתבה אימו: "כמו ספירת חודשים בהריון ובשנת החיים הראשונה, כל שמונה בחודש מאז נפילתו של איתמרי הוא תאריך ומשמעותי וכואב. סיפור החיים והנפילה של איתמר רץ בראש שלי כל הזמן. נוספים לו ממדים שונים, מחשבות ותובנות".
אביו כתב: "שלוש פעמים ביום, בוקר, צוהריים וערב, אני מעביר אליו את הכאב ומבקש שיחבוש לי את הלב. ואם השם יתברך היה נותן לי אפשרות לבחור - אותך לעשרים ואחת שנה או ילד אחר לחיים שלמים, הייתי בוחר בך איתמר. איתמרי, תודה שנולדת למשפחה שלנו. עוד ניפגש, זה לא נגמר. זה רק הסוף".
סיפרה אחותו: "איתמר היה השותף שלי לחיים ולהכול. כל מה שהכרתי הוא הכיר. חלקנו את החיים יחד. עכשיו כשהוא לא פה, אני נותרתי עם זה לבד. אני מרגישה שבמקום מסוים אני סוחבת את החצי שלו עליי".
כתב נדב, אחיו: "איתמר היה אחי הגדול, תמיד נשאתי את עיני אליו. היינו אחים שמשחקים ברובה אוויר ורואים סדרות דומות, וכשקצת גדלנו הוא הקפיד שאתאמן, למדתי ממנו על תזונה נכונה, על מבנה גוף האדם ואיך כל מכשיר אימון מחזק חלקים אחרים. תמיד כשחזר הביתה הלכנו להתאמן יחד, וחיכיתי לזמן המשותף שלנו. בזכותו ולזכרו אני מקפיד ללכת לחדר הכושר ולאכול חלבונים.
אני גאה באיתמר על הבחירה שלו בשירות קרבי משמעותי, ומקווה שאזכה כמוהו לתרום למדינה שלי".
כתבה ליאור בת זוגו: "ב-8.10 השמש שלי נלקחה ממני, כוח הכבידה לא פועל עליי כמו קודם, אני מרחפת במציאות לא הגיונית והשמש כבר לא תזרח שוב. איתמר, אתה כל העולם שלי, אתה השמש והירח שלי. אני אוהבת אותך ותמיד אוהב".
סבו גדליהו סיפר: "בכל הזדמנות שאיתמרוש היה מגיע הביתה, היה לוקח אותי לטיילת ליד החוף ועושה לי תרגילי ספורט בטיילת שמאוד אהבתי. איתמרוש היה נכד אהוב מאוד על כולם ואני גם אהבתי מאוד את איתמרי וידוע לי שגם איתמרוש אהב אותי מאוד".
ספד לו מפקדו: "למן תחילת שירותך הצבאי הצטיינת, בחרת ונבחרת לצאת לפיקוד, ולאחר מכן בחרת לחזור לבא"ח (בסיס האימונים החטיבתי) ולשמש דוגמה עבור החיילים הצעירים. ביום הקרב דאגת תוך כדי לחימה קשה לחבריך לציוד ותחמושת, ובזכותך ניצלו חיים של תושבים רבים. תודה לך שהראית לכולנו מנהיגות מהי".
כחודשיים לאחר נפילתו, הוקם לזכרו בבית הספר "מקיף י"א" באשדוד שבו למד חדר כושר חברתי, שבו התלמידים מטפחים חוסן פיזי, חברתי, רגשי ומנטלי. "איתמר הקפיד על כושרם הגופני של חיילים שהיו תחת פיקודו, ומחלקתו אכן הצטיינה במדדי כושר", סיפרו חבריו בטקס הפתיחה, ומשפחתו הוסיפה: "אחד המשפטים שמייצגים את איתמרי הוא 'נפש בריאה בגוף בריא'".
כמה חודשים לאחר מכן נערך בבית הספר יום ספורט לזכר איתמר, שבו חבריו החיילים העבירו שיעורי חינוך והוקרנה מצגת עם הערכים שאפיינו אותו כמו התמדה ודבקות במטרה, נחישות, אמונה, בריאות ואורח חיים ספורטיבי. לאחר מכן צעדו המשתתפים לפארק אשדוד-ים, שם נערכה פעילות כושר קרבי לזכרו.
מיגונית עם דיוקנו של איתמר, שצייר האומן איתי נבט, הוקמה באשדוד ברובע ט', ואתר אינטרנט הוקם לזכרו ובו מתועדים חייו והנצחתו.